עין דור.
ריטריט של שבוע.
אולם המדיטציה.
שקט, הקשבה.
לילה קמחי מדברת.
פלאפון מצלצל.
אמנם בעלת הפלאפון היא מהמתנדבים שמנהלים את המטבח שאינם שומרים על שתיקה, אבל פלאפון באולם המדיטציה של קורס ויפאסאנה הוא קצת כמו צלם בהיכל 
בתוך שניות, לילה אומרת במאור פנים:
"עכשיו כולם compassion לבעלת הפלאפון"
"לא עבד, עוד פעם"
האישה מחייכת.
חנוך
כשאנחנו הולכים ברחוב לפעמים
אני שואל את אשתי במבט תמים:
"אם היה לך מלאנתאלפים כסף -
מליון שטרות ברצף
איפה היית נמצאת עכשיו?
היכן היית בוחרת להשעין את הגב?"
ולעצמי הייתי רוצה לענות
שלמרות שיש הרבה אפשרויות,
הייתי בעצם נשאר באותו המקום,
עושה את מה שאני עושה היום.
אבל אם להיות כנה,
זה לא בהכרח מה שהייתי עונה…
אוריאל
ערב שבת עכשיו, השעה הכי יפה בשבוע.
עוד מעט ונשמע את קולו הצרוד משו של שלמה ארצי, ואת "דבה דבה דה"…"ארבע אחרי הצהריים" שירים עבריים…
ועוד מעט ירד הערב ופתאום שוב נרגיש את השעה המיוחדת הזו, עוצרת השגרה, אוצרת השגרה, מלאת האוצר של הלב!
ואז השלווה הזאת תלטף ותעיף את הראש למחזוות של געגועים רחוקים אלי טבע וחלומות…
ולפני שאני עפה ומתעופפת, רציתי לומר שכל מה שכתתם פה מרגש ומעורר ומהורהר
שבת שלום מבורכת לכולכם!
יוגיעל.
מי שטוען שיש לו מספיק זמן בחיים, כנראה שייך לאחת משתי הקטגוריות הבאות: "המשועממים" או "המאורגנים".
על אלו הראשונים - ליבי ליבי והאחרונים - מלוא קנאתי.
כבר מזמן הבנתי שאין דבר כזה "אחרי החגים" או "בקרוב יתפנה לי זמן ואז…"
או שמפנים זמן או שרודפים אחרי הזנב מתוסכלים.
במילים אחרות - "סדרי עדיפויות".
כבר היום, ממרומי גיל 31, כשעוד לא מלאו לי 3 שנים לתרומתי בתעשייה, אני פוזל בערגה אל ימי הפנסיה. אז, כבר בטוח יהיה לי יותר זמן…. אוכל לבלות, לטייל, לצייר, לנגן, לשחק בC&C ולתלות סוף סוף את התמונה שמעלה אבק במרפסת.
בזמן האחרון אני חושב להריץ איזה פרויקט ולהקים חברה קטנה בתחום האינטרנט, אז לפני יומיים הלכתי לשמוע הרצאה מרתקת של ניר ברקת על יזמות עסקית.
וכך, מוקף סטודנטים אמביציוניים עם שאיפות סטארטאפיסטיות, התחלתי להתלבט אם אני באמת רוצה להעמיס על עצמי פרויקט שיגזול ממני בוודאות זמן רב נוסף.
לא הגעתי למסקנה, ואני עדיין מחפש את האיזון.
שורה תחתונה -
לקבוצה השלישית (לא מאורגנים ולא משועממים), אין נוסחת פלא,
אבל מנסיוני, באורח פלא, ככל שתעמיס על עצמך - תצליח לעשות יותר.
זמן יהיה לך פחות, אבל סיפוק - מלא החופניים.
היי שלום לבינתיים, פנסייתי.
אוריאל
הגיגים….
משמעות החג היא על הפור שהתהפך, מאסון להצלה, מאבל לשמחה.
כיום, אנחנו מציינים זאת, בין השאר, בתחפושות הצבעוניות שאפשר לראות בכל פינת רחוב. זה מעלה הרהורים על תחפושות, מסיכות ומה שביניהן. הרי גם המסיכה שאנחנו בוחרים לשים על עצמנו, היא ייצוג של העצמי שלנו.
זה כיף, אני מקווה, שיש את היום הזה, אפילו פעם אחת בשנה, שבו אפשר להעיז ולבחור במסיכה הכי נועזת שרק חלמנו עליה. צריך ללמוד לנצל את ההזדמנות הזאת.
עוד נקודה יפה בפורים, שהוא חברתי מאד, כמו רוב חגי ישראל. קריאת המגילה צריכה להיעשות ברוב עם, יש את מצוות משלוח המנות ומתנות לאביונים, ובכלל, זה חג שבו הרחובות הומים ורועשים יותר. זהו חג שבו כל אחד ממעט להתכנס בביתו, אלא יוצא אל הרחוב ודואג גם לשמחה של חברו.
ומה שיפה בכל הסיפור שהכל מהול בשמחה, יין משובח, דאגה לאחר וכמובן גם, סעודה טובה (אנחנו יהודים, לא?).
שיהיה לכולנו פורים שמח, מקרב ומרחיב ללבות.
נעמה
זה לא ממש קשור, אבל …
אתה הניצול היחיד מספינה טבועה והגעת לאי קטן שחיים בו אנשים קניבלים שדוברים את שפתך. יש להם מנהג: אם מישהו מגיע לאי והעובדה הראשונה שהוא אומר שקרית, הם שורפים אותו ואם היא אמת הם תולים אותו. אם הוא לא אומר עובדה תוך שעה הם פשוט זורקים אותו לתנינים. אם מישהו מצליח להגיד משהו שיציל אותו הם רואים שהוא מספיק חכם ומצרפים אותו לשבט. מה תאמר כדי שהם לא יהרגו אותך ויצרפו אותך לשבט?
אוריאל
אפרת - בשבילך, על השלום.
למחבל שהציל שבוי ישראלי
מידי המחבלים
כאשר רצו לעשות בו שפטים.
תנועת יד מבטלת
את ההזיות על עינויים,
תנועת ידו
של אחד מזאבי ההתאבדות -
נער שוקק
שבחל פתאום בשנאה
כי נפשו גילתה לו:
השנאה משקרת
השנאה משקרת
השנאה משקרת -
וכח דמיונו פרץ
אל שביל חדש
עם קולות הילדות והמופתים.
כאשר הקיץ בו הטוב ההיולי
הציל את השבוי
כאשר יצא נהר מעדן פנימיותו
נתן לו מים
לחיותו במדבר.
אט אט נסוגה לאחור
מפלצת הנקמה
ונגלו עולמות רעננים של תקוה
ושמחת מעינות נכבדי מים.
אויה!
שניהם ידעו:
אין זו כל האמת,
זו הפוגה
באי ירוק,
האי שהוא מחוץ לכל לאום
ולכל מוצא
באי הזה באחת המערות
פקח את עיניו השלום.
רציתי לספר על חוויה שהייתה לי במפגש עם מורה.
היום הלכתי למפגש של אחת מהקבוצות של עמותת תובנה. עמותת תובנה מביאה לארץ את אחת הדרכים הבודהיסטיות - דרך הויפאסאנה. את המפגש הנחה מייסד העמותה סטיבן פולדר. לאחר המפגש נגשתי אליו והתייעצתי איתו לגבי דאגות שהטרידו אותי מאוד במשך היום בנושא מסוים. אמרתי שיחסית קל להתמודד במסגרת כמו במפגש שהיא מקום שקט ומקבל, אבל די קשה בשגרה היום יומית. הוא דיבר איתי על הפחד הקיומי מהלא ידוע והציע לי להעזר בגוף, לשים לב לנוכחות שלו, לאחיזה שלו בקרקע. (וגם עוד דרך, יותר קשה, של התבוננות בתחושת הפחד). תוך כדי שדיבר על הנוכחות של הגוף, תפס את הזרוע שלי בכוח כדי להמחיש את דבריו. אחר כך חשבתי על הפריצה הזו למרחב האישי שלי על ידי אדם שלא דיברתי איתו לפני כן מעולם - משהו לא כל כך מקובל בקרב אנשים מנומסים. נראה לי שיש כאן איזשהו סוג של אומץ ומסירות.
חנוך
בחזרה על שיעור של יאיר הופיעה היום המילה "מלחמה" - מקום בו יש לנו אפשרות למול את החימה, כאשר החימה מייצגת כעס שכביכול יש לו הצדקה.
כמה לא קל לנטוש את ההצדקה של הכעס, אך כמה מרווה את הצימאון הדרך הזו. הרפייה של הצידוק מאפשרת נשימה רחבה, מאפשרת חשיבה אחרת. אז לפני ,או בארצנו כרגע במקביל, לרעם התותחים וקול הצדק נאפשר לנשום רעיון חדש:
אני בוחרת לבדוק את השלום בתוכי.
כיצד אחזק את מקומו? כיצד אצור הרמוניה משוכללת עם מגוון של דיעות? כיצד אביא שקט לתסכול ולחוסר אונים שבי וארחיב את האהבה להווה ולבריאה?
זו התשובה הרגעית הפנימית שלי לרעמים.
בוחרת להפוך זאת למשימה שמטרתה להגדיל אהבה.
אהבה בעולמנו, בארצנו מגעת לכל מקום. כך נברא העולם, כך נוצר היקום כל רגע מחדש.שמחה ללמוד רעיונות נוספים לשלום בעיתות מלחמה.
מבקשת להקשיב לכאב אך לא מתוך רחמים אלא מתוך למידה אמיתית.
באהבה,
אפרת
יושבת וכותבת אחרי בוקר עם תנועה אחרת.. חושבת- אפשר לקחת לעיתים היבט/ אקלים/ חיה מהטבע וללמוד ממנה על התנועה בעולמנו. כרגע נתקלתי בהיבט הפרפר מאחד השיעורים הראשונים של יאיר- אם נסייע לגולם לצאת לא ברור שיתפתח לפרפר. יום מעופף ומרתק,
אפי